השכירה משרדים בשכירות משנה ללא ידיעת המשכירה: עילה לפינוי?

שוכרת נכס טענה כי שוכרת המשנה שלה השכירה משרדים בנכס ללא אישורה ולא כחוק, אבל בית המשפט קבע כי בהסכם השכירות המקורי אין שום הגבלה על שכירות משנה.

בית משפט השלום בטבריה דחתה לאחרונה תביעת פינוי סבוכה שהגישה שוכרת מלון בכפר תבור נגד חברה ששכרה בו משרדים. השופטת אפרת הלר קבעה כי אין שום עילה חוקית לסלק מבית המלון חברה ששכרה בו משרדים לפי הסכם חוקי עם שוכרת המשנה של התובעת.

התובעת –"חברת העיירה"– שכרה את המלון ב-2013. 4 שנים לאחר מכן היא התקשרה בהסכם לניהול המלון עם חברה בשם "הבית של שולי" והשכירה לה משרדים במבנה.

לאחר תקופה, "שולי" השכירה חלק ממשרדיה לחברה נוספת – "אהרן חמו". התנהלות זו לא הייתה מקובלת על התובעת – השוכרת הראשית – והיא הגישה תביעה לפינויה של "חמו" מהנכס.

התובעת טענה כי ל"חמו" אין זכות לשהות בנכס משום שהושכר לה שלא כדין ובניגוד מוחלט לחוזה שנחתם מול "שולי".

עוד טענה שהעלתה היא שהפעילות של "חמו" במלון עלולה לגרום לביטול הסכם השכירות הראשית שלה עם בעלת המלון, ולהסב לה נזקים כלכליים.

מנגד טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה בשל העדר יריבות משפטית בינה לבין התובעת, שכן היא מעולם לא חתמה עמה על הסכם, כך שלתובעת אין זכות חוזית או עילה חוקית לפנות אותה מהנכס.

לכל היותר, נטען, התובעת הייתה יכולה לתבוע את "שולי" אולם עיון בהסכם מולה מעיד כי נשמרה לשולי הזכות להשכיר את משרדיה לכל מי שתרצה, מה גם שהתובעת ידעה על ההסכם ואף ברכה עליו. 

לסיכום, טענה "חמו" כי המשרדים נשכרו על-ידה כדין ובתום לב , והיא עומדת בתנאי השכירות במלואם.

הטענות לא הוכחו

השופטת הלר קיבלה כבר בתחילת פסק הדין את טענת הנתבעת ל"היעדר יריבות משפטית". 

השופטת הבהירה כי בענייננו קיימים שלושה הסכמים נפרדים: הראשון, בין בעלת המלון לבין התובעת – השוכרת הראשית, השני בין התובעת לבין שולי והשלישי בין שולי לבין נתבעת – שוכרת המשנה.  אף אחד מההסכמים האלו לא נכרת בין התובעת לבין הנתבעת – ומכאן שאין שום חוזה שבהסתמך עליו היא רשאית לתבוע סעד של פינוי נגדה.

אבל גם לגופו של עניין השופטת לא סברה כי השכרת המשרדים לנתבעת לקתה בפגם חוקי או חוזי כלשהו. מקריאת לשון ההסכם השני – בין שולי לבין תובעת – עולה כי התובעת אפשרה לשולי שימוש נרחב במושכר, ללא איסור מפורש על השכרת חלקים ממנו לצדדים שלישיים, קבעה.

יותר מזה, מהעדויות אף עלה כי התובעת אפילו ידעה על יחסי השכירות והסכימה להם. השופטת הוסיפה עוד כי טענת התובעת שהשכרת המשרדים הללו לגורם שלישי מסבה לה נזק, לא הוכחה "ואף אם הייתה מוכחת, אין בה כדי לבטל את ההסכם שנחתם כדין בין הנתבעת ל'בית של שולי'", כתבה. בהקשר זה אף נקבע כי ההסכם מול בעלת המלון לא אסר על השכרת משנה נוספת.

לפיכך נקבע שהנתבעת שכרה את המשרדים כדין ואין שום סיבה לבטל את חוזה השכירות בינה לבין "שולי". התוצאה היא שהתביעה נדחתה והתובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 4,000 שקל.  

• ב"כ התובעת: ע"י עו"ד גיא פלדמן
• ב"כ הנתבעת: עו"ד רוית פרינס

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.